אני לא יודעת אם אנשים באמת משתנים, אני כן יודעת שהם צומחים ומתפתחים אם הם מקשיבים פנימה ובודקים כל הזמן איפה הרצון שלהם, מה בא להם, מה משמח אותם.
בשנים האחרונות אני יותר ויותר מתקרקעת. מבינה שהגוף והנפש שלי צריכים קירבה לאדמה, לטבע.
וזה לא משהו שהיה אצלי תמיד.
לא הייתי ילדת טבע חוץ מטיול שבת עם ההורים כשהייתי קטנה ואולי פעם בשנה טיול עם חברים אחרי הצבא.
יותר מזה, לא ממש חיפשתי את זה.
עברתי בגיל 25 לעיר הגדולה וזה מה שעורר בי השראה, חלונות ראווה, רחובות הומים, גרפיטי ומלא צבע ואנשים.
אבל לאט לאט משהו בי השתנה, התקרב לטבע, עצר לקחת נשימה.
הקצב שלי האט וביחד איתו גם הרצון ללכת יותר לפארק הירקון ופחות לסיבוב בקניון.
וככל שהתפתחתי והקשבתי לדברים האלו ששמחו אותי, למדתי להכניס אותם יותר ויותר ליום שלי.
לאט לאט תירגלתי יותר מדיטציות, ועשיתי הרבה ׳גראונדינג׳ (ישבתי והלכתי יחפה על דשא או אדמה כדי להטעין את עצמי ולהתחבר לטבע) יותר מיינדפולנס ובהייה. והרבה הרבה יותר סיבובים בשכונה וצילומי פרחים שעוזרים לי לתרגל נוכחות בכאן ועכשיו.
ואז הגיעה זואי והקצב שלי לגמרי השתנה. ופתאום הצורך להתקרקע הפך חזק יותר וקרא לי להתחבר למקום חדש בעצמי שאני מתרגשת לגלות כל יום עוד קצת.
מקום בו מרגש אותי לעדור אדמה, לזרוע זרעים, להשקות עציצים, לגדל פלפלים ולהבין שהחיבור הזה הוא חלק טבעי מההתפתחות שלי.
והנה עברנו החודש מהעיר הגדולה לכרכור,
והופ, יש לי מרפסת רחבה, ירוק בעיניים והרבה מקום לעציצים וחיבור לאדמה.
תודה.