בואו נדבר רגע על דימוי עצמי.
איך אני תופסת את עצמי,
האם אני רואה את עצמי כמו שאחרים רואים אותי, האם יותר? האם פחות?
שנים אני מתעסקת בעניין הזה, מקלפת עוד שכבה, מגיעה לעוד עומק של תירגול אהבה עצמית.
זה לא נושא שבא לי בקלות, אני מתעסקת עם הגוף שלי בערך מגיל 12. עכשיו תחשבו כמה התעסקתי בשינויי הגוף שלי עוד לפני ההריון... חשבתי מה ישתנה, וכמה אני אשמין ודאגתי ודאגתי ודאגתי. מסתבר שדאגתי ללא סיבה, כי דווקא בהריון אכלתי הכי מסודר ומאוזן (היי סכרת הריון) ואפילו רזיתי באיזו תקופה... אבל את השינויים של ההריון דווקא קיבלתי באהבה. חשבתי שיהיה לי קשה עם השינויים אבל הפתעתי את עצמי ואהבתי כל התרחבות. ממש הרגשתי איך אני מתרחבת מאהבה לעובר הזה שגדל בתוכי. זה היה החלק הנעים בהריון (היו גם חלקים פחות כייפים כמו צרבות וכאבים שונים.. אבל אני לא כאן לדבר על צרבות בהריון) לקראת חודש שמיני התחלתי לחשוב אם אני רוצה להצטלם לקראת הלידה. במהלך כל ההריון תיעדתי את עצמי, בעיקר בסלפי לא סלפי שמראה את הבטן וחלקית אותי. ולפעמים הייתי מבקשת מליאור שיצלם אותי מתחת לבית או בסלון רק כדי שיהיה לי תיעוד של הבטן התופחת. אבל.. לקראת חודש תשיעי, הבנתי שאני רוצה תיעוד, רוצה לעשות משהו יצירתי, שבא לי את מה שהיה לי בראש (ובלוח השראה של תחילת שנה ביומן) ואני רוצה לעשות צילומי הריון באמבטיית חלב! הכנתי את כל המרכיבים (חלב וקורנפלור) והרבה פרחים מהגינה האביבית של ההורים שלי וקצת הכרחתי את ליאור לצלם אותי. הוא כמובן קיבל ממני דוגמאות מפינטרסט לפני, אבל התוצאה הייתה מאוד מפתיעה בהתחשב שליאור לא צלם.
אני בטוחה שמה שמעסיק רבות מכן, היא השאלה: כמה פוטושופ עשיתי?
אז התשובה היא: לא הרבה, בעיקר תיקוני תאורה והבהרה של הצילום, וקצת פוטושופ על הרגל שלי כדי לטשטש את סימני ההזרקות של האינסולין בגלל הסכרת הריון. זהו, כל השאר, זו אני.
אלו בול הירכיים שלי, בול עובי היד שלי, בול השומנים. זו אני. ולמה אני כותבת את זה? כי זה חשוב לי להבהיר את זה! דווקא ההריון עזר לי להגיע להשלמה עם הגוף שלי, ולא רק בזכות ההריון אלא כל השינויים בתקופה הזו, בגוף, בנפש, בחיים בכלל, עזרו לי להבין לעומק עד כמה הכל זמני. זו גם הייתה המנטרה שלי שליוותה אותי כשגיליתי שיש לי סכרת הריון. הכל זמני. הגוף שלי כמו שהוא עכשיו, זמני. התחושות/ הכאבים, זמני. המצב הנוכחי, זמני. הכל משתנה, כל הזמן. ואם אני מבינה את זה, ממקום שליו ורגוע ובידיעה שהכל מדויק והכל זמני ואני לא צריכה לשלוט או להאחז במשהו.. אז אני יכולה לשחרר ולצוף במים הנעימים האלו שנקראים החיים שלנו.
אל תתבלבלו, זה לא היה פשוט להסתכל על הצילומים שלי בלי ביקורת או רצון ליותר טוב.
גם אני כמו כל אחת, יודעת טוב טוב להסתכל על המראה או על תמונה שלי וללכת ישר למקומות שאני לא אוהבת.
אבל עם השנים למדתי לתרגל גם הסתכלות קצת אחרת.
למדתי להסתכל על תמונה שלי ולהסתכל לי ישר לעיניים, להתבונן בפנים שאני אוהבת, במה שאני משדרת, בפלוסים במקום במינוסים.
הרי אני יכולה שעות למצוא מה לא טוב ויפה ואני יכולה לבחור להתרכז במה שכן.
זה תופס על דימוי גוף וזה תופס על כל דבר אחר בחיינו.
הכל עניין של בחירה וזוית ראיה.
איפה אני ממקדת את תשומת הלב שלי, במה שכן או במה שלא.
אני בוחרת להתמקד בכן.
ואז חברה שאלה אותי, את הולכת לפרסם את התמונות???
וישבתי וחשבתי עם עצמי, עד כמה אני חושפת את חיי ברשת, עד כמה אני והמותג והסטודיו הם יחידה אחת ואיפה עובר הגבול. ואז הבנתי, אני בוחרת לפרסם את התמונות האלו מכמה סיבות:
1. אני אוהבת את התוצאה ואני חושבת שכולנו יכולות לתת ביטוי ליופי שלנו, גם על דפי הרשתות והאינטרנט.
בתקופה האחרונה נשים חושבות פעמיים לפני שהן מפרסמות את עצמן כדי שחלילה הן לא יצאו מתלהבות / שחצניות / או במילים אחרות " עפות על עצמן" ואני שואלת, למה לא לעוף על עצמנו??
או בעברית תקנית: למה לא לחגוג את הנשיות שלנו? את היופי שלנו?
אז אני עוצרת לחגוג!
כי זה לא מובן מאליו עבורי, להסתכל על צילומים שלי, במשקל שיא, עם בטן של חודש תשיעי ולהגיד בקול רם: וואו, אני נראית נהדר!
הצילומים האלו הם חגיגה של נשיות וחיבור לגוף, חגיגה של אביב ופריחה, חגיגה של התבגרות, שינוי והתחלה חדשה.
אז אני חוגגת!!
2. אני יודעת שיש אי שם, ברחבי הרשת, מישהי שלא אוהבת את הירכיים שלה, או מתביישת ללבוש מחשוף, או חושבת שגופיה עם יד עבה זה לא אסתטי. אני יודעת כי הייתי שם.
פעם שנאתי את הירכיים שלי, ולא לבשתי גופיות שנים וסבלתי מחום בקיץ רק כדי שלא ייראו את היד העבה שלי.
אבל, עבדתי על זה, התחזקתי מבפנים, חיפשתי מודלים מעוררי השראה שיחזקו אותי עוד ומצאתי בתוכי את מה שיפה בי.
למדתי לראות שהירכיים שלי אמנם רחבות אבל זה רק אומר שאני יכולה להרים משקלים כבדים יותר בקרוספיט. ושעובי היד שלי ממש לא צריך להשפיע על הלבוש שלי ושזה ממש בסדר שזה עובי היד שלי.
כי ככה הגוף שלי בנוי. וזהו, זה בסדר כמו שזה.
ואם אני למדתי לאהוב גם את החלקים הפחות דקים, אז אם מישהי תראה את התמונות שלי היום וזה יזיז לה משהו בחשיבה שלה על עצמה, אני את שלי עשיתי.
יש סביבי המון נשים חזקות ועוצמתיות שמהוות מודל השראה לגוף נשי במגוון צורות.
אני גאה להיות היום אחת מהן ולשתף את הצילומים האלו.
נכון, ההריון נתן לי לגיטימציה וחופש להוציא את הבטן, לחשוף ירכיים ולהרגיש הרבה יותר טוב בגוף של עצמי, אבל יש לי תחושה שזו רק מקפצה לתהליך שאני עוברת כבר כמה שנים, תהליך של גילוי וקבלה, חיבור והשלמה.
שלום פנימי אמיתי עם מי שאני מבחוץ, כי אני מאוד שלמה עם מי שאני מפנים וזה הולך ומקרין החוצה.
אז, אם אתן עוצרות היום מול המראה, תסתכלו לעצמכן בעיניים ותגידו לעצמכן שאתן יפות, כמו שאתן.
תסתכלו על המקומות שאתן אוהבות ותתמקדו בהם.
תחבקו את עצמכן ואת הגוף שקיבלתן.
ובעיקר, תקבלו, באהבה, את כל החלקים, כי הם החלקים שמרכיבים אותך, ואותך יש רק אחת ויחידה.