פוסט אורח נוסף של ליאור על התקופה שכולנו עברנו ועדיין עוברים אותה ואיך לקחת את הפחד והאתגר ולהפוך אותו להזדמנות. ליאור, הבמה שלך:
זאת כבר תהיה קלישאה להגיד את זה, המציאות החדשה שינתה לנו הכל בחיים. את חיי החברה והמשפחה, הזמן הפנוי שלנו, הפרנסה ומה לא.
אבל משהו בכלל זוכר כבר מה היה קודם?
משהו זוכר איך החיים שלנו נראו לפני כן?
כשהתרוצצנו מדבר לדבר. שבמרבית הימים קמנו בבוקר ויצאנו ללימודים או לעבודה. חלקנו גם התרוצצנו סביב גנים, חוגים וחברים של הילדים. חלקנו מצא את עצמו מבלה לפעמים יותר מ-10 שעות במשרד. בין לבין גם צריך לעשות סידורים, רצינו לעשות קצת ספורט, לצאת לבלות ולהנות ולפגוש את החברים והמשפחה כי בתכלס אנחנו באמת עובדים קשה. מגיע לנו. זה לא משנה אם היינו תקועים ביום יום שמשעמם אותנו או שהגשמנו את החלום הכי מטורף שיש לנו, כשהגיע הסוף שבוע מרביתנו רצינו להוריד רק לרגע את הרגל מהגז ולהטעין את הבטריה הפנימית שלנו באנרגיות מחודשות. ביניינו לפעמים גם את זה לא עשינו.
לתופעה הזו בעולם קוראים FOMO - הפחד מלהחמיץ. בין אם זה בעבודה, או מה עושים החברים שלי, הפחד מלהשאר מאחור במירוץ של החיים כשהחיים קורים ומתקדמים מסביבנו בכל רגע נתון. כל כך הרבה מאמץ, בכל כך מעט זמן, כדי להשיג כמה שיותר וכדי לא להפסיד את כל מה שקורה מסביבי. ומצד שני, להפסיד את כל השאר. זוכרים את זה שבפסקה הקודמת עובד מעל 10 שעות כדי לא להחמיץ את הקריירה שלו? הוא מכה על חטא על זה שהפסיד את הזמן עם הילדים שלו.
מהפחד להפסיד, לפחד להפסיד את החיים
המציאות החדשה הפכה לנו הכל. גרמה לנו להפסיק להתרוצץ סביב הזנב של עצמנו ולפתע נדרשנו להסתגר סביב ארבע קירות. בלי לעבוד (בערך), בלי בילויים, בלי חברים, בלי הדודים והסבים והסבתות, עם יציאות רק כשדחוף אבל עם הרבה מאוד זמן עם המשפחה הגרעינית שלנו, ובעיקר עם עצמנו
מצד אחד, פתאום אנחנו כבר לא נדרשים לקום כל בוקר, לשים על עצמנו איזו חולצה ומכנס יפה שיגרום לנו להראות רציניים וחשובים, לצאת לעבודה וללימודים ולהכנס לטרפת של החיים. כן, עדיין מנסים לייצר איזו שגרת יום הגיונית אבל זו שגרה חדשה. אחרת. בטרנינג ועם חולצת הבית המועדפת שלנו שכבר ראתה הרבה כביסות, אבל לא הרבה אור יום. שגרה שבה אנחנו לא צריכים כל שנייה להסתכל ימינה ושמאלה על מה נעשה מסביבנו ויש לנו מקום שנייה לעצור הכל, להסתכל פנימה, לבדוק, לבחון ובעיקר להוקיר את החיים שלנו. זמן שפעם הרגיש כמו משהו קצוב. שעות בודדות שבכל רגע יכולות להחליק לנו מבין האצבעות. בדרך כלל בתחילת או סוף היום או כשאנחנו בוחרים במודע לתת לו מקום ברגעים מכוננים, לפתע יש לנו בשפע כמו כנרת מלאה. זמן שנוצר לנו כדי להיות יותר ביחד עם המשפחה הקרובה, לגלות תחביבים חדשים או ללמוד משהו שמזמן רצינו וכל הזמן אמרנו לעצמנו שכשיהיה לנו יותר זמן, נעשה זאת. אז הנה, נהיה לנו זמן.
אני חושב שבתוך כל השינוי הזה, להרבה מאיתנו נוצר משהו שלא התעורר הרבה זמן.
פתאום אנשים מגלים את עצמם ואת משפחתם מחדש ולפתע גם נוצרות שאלות חדשות.
האם איך שהחיים שלי נראו לפני כן היו באמת הבחירה הטובה ביותר בשבילי?
Fear Of Missing Out Life - FOMOL
זה כבר לא הפחד מלהפסיד את החיים שקורים בחוץ, כי הם נעצרו כרגע ולאט לאט חוזרים לעצמם בצורתם החדשה. זה הפחד מלחזור למסלול שהיינו בו קודם ולהפסיד את מה שהרווחנו בזמן הזה.
ואולי בעצם, זו הזדמנות?
אני לא כאן כדי לבשר בשורות שחורות ולבאס, יש מספיק כאלה שיעשו את זה במקומי. גם אין בכוונתי להגיד לכם לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש (רק אם זה באמת מה שאתם באמת רוצים עבור עצמכם). דווקא בעיניי, המציאות החדשה מביאה איתה הזדמנות לדייק.
אוטוטו לאט לאט אנחנו חוזרים לשיגרה המתפקדת שבה היינו בה לפני כן. האומנם? כלומר, האם באמת הדברים הולכים להראות אותו הדבר? מתישהו זה יקרה, הגלגל יחזור להסתובב והרכבת תתחיל לדהור, כל הילדים יחזרו לגן ולבתי הספר, מפעלים וחנויות המסחר יפתחו בהדרגה באופן מלא וגם לאט לאט מקומות עבודה משרדיים יחזרו לתפקד באופן נרחב יותר, לא רק מהבית. במתכונת חלקית, לא באותו קצב, ובהפרדה. מה שבטוח, המציאות החדשה הולכת להכתיב לנו כללי משחק חדשים ביום יום שלנו.
מה זה אומר מבחינתנו? כאן טמונה הבחירה שלנו.
האם אנחנו חוזרים לתלם כפי שהוא היה טרום עידן הקורונה ורודפים אחרי הזנב של עצמנו (מדהים. רכבת, זנב, משחקים. כמה אנלוגיות אפשר לתאר את החיים האלה? סליחה, אני סוטה מהנושא) או שאנחנו ממנפים את המציאות החדשה לסגנון חיים חדש שמתאים לנו. סגנון חיים שמאפשר לנו להמשיך במירוץ החיים של קריירה, משפחה, ילדים ובמקביל לשאול את עצמנו האם הדרך שבחרנו עד כה היא הדרך הטובה והנכונה ביותר עבורנו? בזמן שכל העולם מדברים על אסטרטגית יציאה, אנחנו צריכים להסתכל גם על אסטרטגית הכניסה. זו דינמיקה שמאפשרת לנו להסתכל גם ימינה ושמאלה וגם פנימה. ליהנות ולהוקיר באמת את הזכות שיש מסביבנו ובעיקר לבדוק, לא רק כשמגיעים לקצה וכשאין ברירה, אם הדרך בה בחרנו עושה לנו טוב. לדייק את הדרך שלנו תוך כדי תנועה בקצב רגוע יותר ולעשות את הדבר הנכון ביותר עבורנו.
אז במה תבחר/י?